יום שישי, 13 ביולי 2012

סאן פרנסיסקו ... ביולי

כמו הסכמה. של בשקט.

כן, עבר הרבה זמן ...

גולדן-גייט בכתום, אלקטראז בלבן.

צ'איינה טאון.

עליות,

ירידות,

קרוניות (Cable Cars).

ערפל ...

סאן פרנסיסקו.

מין הנהון בין כולם, של "כאילו" קליל, רק כאילו.

המקום מכבד את יושביו, הם ההם שבמין קפדנות מרושלת, משגיחים על כל סיג, על כל פרט ומסגרת, והכל מתוך רובד כזה (אני מקנא בו) של הרבה פטריוטי נכון.

אמש בעת הפסקה מיום יום מייגע, טרוד, לא ידוע, האיש דיוויד בונדרמן פתח כאן שולחן.

שועי ונשיאי הקהילה הנכונה הגיעו כולם וחלקו לו כבוד, למיזם.



חולצה לבנה מדויקת, חליפה מדודה, השרוול הסתיים בחפת, ולא איזה חס חלילה ... כפתור.

עניבה בצבעים מתאימים למקום, מהודקת. היא שלווה במדויק בקישור הנכון.

ממחטה מנומסת בציוץ אלגנט, מסדרת לכיס העליון, אצילות.

נעליים שכאילו יצאו רק אתמול מאותה החנות בלב לונדון.

שעון.


אבל אני, מחכה לחזור לקיבוץ לבית ההוא הזמני, והדשא.

הפרחים, ומיליון העלים החומים שעושים רשרושי אהבה עם הרוח. והקיץ, שמסתיר עם אותם הנושרים את הדשא, השביל.

בוקר. אוב השמפניה כברר פג, כמו גם הטקסים.

אני כאן, בינתיים. בתוך ערפל.

קומה 41.

סאן פרנסיסקו.

זאת הייתה התחלה אלגנטית של לילה שקט.

ועכשיו אני כאן, עם עצמי. לא יישמתי שלושה מבטים עם שפתון שחייכו.

אחד גם שיווע.

לבד.

נשימה עמוקה. עייפות נעימה. מחויכת.

פרמתי. הנחתי הכל על כסא מעוצב. משכתי את מלוא הוילון המוגזם אל צד שמאל, וניצבתי לי ככה אל מול המפרץ.

הזמנתי קפה עירוני, אוטומטי.

גם עוגה מסודרת.

מנדרין אוריינטל, יש סיגנון סחור אלגנטי, מהסוג שספוג הגיון.

שאלתי. הם אמרו שיביאו, כלומר, יהיה דובדבן שם בקצה הקצפת (חייב שיהיה לך יצוג במייצג ...).

עגלת תה אלגנטית שראתה כבר הכל. המפית והספל, המפה הניחוח. הקנקן הכסוף, נקישות הסכו"ם, הכל מדויק כאן בחדר, הזה שמעל אלקטראז והפִירְז (Piers), ובכלל האוקיאנוס כולו.

ניחוח קפה מתרכם אל תוך בוקר של עיר הפרחים.

אני שט לי בתוך מין מנהרת של זמן, ובוהה לעצמי צלילי געגוע.

איזה כיף.

שהרי בסופו של דבר ... נפגש.

כך ראוי בכל אופן לחשוב.

כאן, הבוקר מתחיל לגשש, אצלך כבר שישי בין ערביים, או טו טו ואת בתוך השבת.

ברחובות סאן פרנסיסקו מתחילה הנהימה ...

מעל שמי קליפורניה נִשְלווּ הכלים. מתרחשת תזוזה של השקט, זה הזמן. הוא חוזר למקום.

ואני שוב מתמכר לאדי הקפה, לארומה הזאת הרטובה, וחושב ...

הוזה מתוך נחת רגוע וטוב, על ההיא, הזרה שנשזרת מבלי שנתנה לי אפילו ברמז, רשות.

מחשב לי בשקט הזוי וחיוך, שהרי היא קובעת מי יזוז, מי יוזז, ומי יילקח לסיבוב.


הזכויות שמורות לדורון
 הדקה ה 90